דברי פתיחה מאת פרופ' ציפי ליבמן, נשיאת מכללת סמינר הקיבוצים, בערב המרכזי לחגיגות השמונים למכללה שהתקיים ביום ג' ה28.5.2019

שלום רב לכם אנשי משרד החינוך ובראשם אייל רם, נח גרינפלד עדי קורסיה ולילי רוסו, ידידי המכללה, ראש מחלקת החינוך הנמרצת של תל אביב, שירלי רמון, חברי אסיפה יקרים, חברי הנהלה וסגל, ידידינו ואורחינו, סטודנטים ובוגרים יקרים, מכובדיי כולם.

אני שמחה מאוד לפתוח את מסיבת ה- 80 של המכללה!

מה כולם אומרים היום: - 80 זה ה- 60 החדש!

לדידי, זו מסיבת יום ההולדת השלישית שבה המכללה מחליפה קידומת.

בשנות ה-90 המוקדמות, במסיבת יום הולדת 60, אהובה לאור הייתה נשיאת המכללה ולצידה – נועה סקלי האחת והיחידה. בעשור הראשון של שנות ה- 2000 במסיבת יום הולדת 70, יוסי אסף היה נשיא המכללה, ולצידו – צאלה יופה היקרה שרק לפני כחודש פרשה לגמלאות, ועתה עומדת אני לפניכם כשלצידי מנכלית חדשה – עינת קסוטו שפי. ואין נרגשת ממני.

אנחנו בגרנו ואף הזדקנו, אבל המכללה נשארה ותישאר תוססת, מובילה וצעירה לנצח.

אני צועדת בשבילים הירוקים אלו מזה שלושה עשורים, ובתשע השנים האחרונות אני נושאת בתפקיד הכל כך משמעותי של נשיאת המכללה הזו.

אז ברשותכם אסקור בקצרה את עיקרי ההישגים שאיפיינו את המכללה בשנים שחלפו. ואקדים בקצת היסטוריה:

ב- 1.9.1939 פרצה מלחמת העולם ה- 2 וגם - הוקמה מכללת סמינר הקיבוצים על ידי קבוצת חברי קיבוצים, אשר בקשו להכשיר מורים דווקא בלב העיר הבורגנית – תל אביב.

הסמינר שכן אז בבניין ברחוב אחד העם 16 בתל אביב.

בראש הקבוצה עמד המחנך הנודע מרדכי סגל, ושמו של המוסד היה "מפעל ההכשרה למורים וגננות". בשנת 1942 עבר הסמינר לרחוב לילינבלום בתל אביב, ושמו שונה ל"סמינר למורים וגננות של התנועה הקיבוצית והמרכז לחינוך".

בשנת 1943 עבר הסמינר לרחוב בני דן מס' 36 בתל אביב, ושכן במקום במשך 18 שנים. המקום שימש אז גם בסיס לפעולות החי"ש (חיל השדה של ארגון הגנה) כפי שכתוב על לוחית זיכרון בכניסה אליו.

רק בשנת 1961 עבר הסמינר למשכנו הנוכחי בדרך נמיר, וגם המכללה החדשה שתקום במהרה בימינו תשב בדיוק במקום הזה.

הגעתי לסמינר בשנת 1988 כשבראש המכללה עמדה אהובה לאור.

שם היו ביניינים פזורים איים איים
שם שנותיי הצעירות ומה איתי
אני אקדח טעון געגועים.
וזה חוזר, אתם מבינים,
חוזר אלי בחדר המואר
כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע

את השנים ההם, שנות ה- 90, הייתי מכנה עשור האקדמיזציה. בעשור זה עברה המכללה תהליך מאוד משמעותי – תהליך של אקדמיזציה של מקצוע ההוראה.

אלו היו השנים בהן הפכו הבניינים הקטנים האלו והחצר היפה הזו מסמינר למורות ולגננות למכללה אקדמית לחינוך.

שמונה סמינרים בלבד נבחרו אז להיכלל במהלך החשוב שנקרא האקדמיזציה של מקצוע ההוראה, ואנחנו היינו בין שמונת המוסדות הללו. לתכניות נוספה שנת לימודים שנקראה שנים רבות שנה ד', קיבלנו אישור של המל"ג להעניק תואר אקדמי, ומאות מורים ומורות חזרו אלינו להשלמת לימודי התואר האקדמי – ללימודי אותה שנה ד' . עדכנו את תכניות הלימודים וחיזקנו אותן כנדרש, והקפדנו מאוד לקרוא לעצמנו "מכללה אקדמית" ולא חלילה "סמינר"...

לא היה זה הליך קל מבחינת אתוס המכללה, ולא הכל היה כה ורוד. רבים חשבו, ויש כאלו שעדיין חושבים, שהאקדמיזציה הרעה עם הכשרת המורים – שהדגש האקדמי השתלט על הדגש הפדגוגי-פרסונלי-יצירתי. אבל בסופו של יום היה זה מהלך ממלכתי מערכתי חשוב מעין כמוהו ששיפר את מעמד המורים והמורות בעת ההיא, ואנחנו היינו שם בין החלוצים והחלוצות.

לפני 10 שנים, בעשור הראשון של שנות ה- 2000 , חגגנו כאן בחצר הזו את מסיבת יום הולדת 70.

במכללה בניצוחו של יוסי אסף, פועלות כבר תכניות התואר השני, אין כבר שנה ד'...מקצוע ההוראה הפך למקצוע אקדמי.

אבל החובה החינוכית להוביל סדר יום ערכי ולהשפיע על החברה בישראל אינה יכולה להסתפק בתואר אקדמי למורים ולמורות. החברה זקוקה אמנם לאנשי חינוך אקדמאים ובעלי השכלה רחבה, אבל כאלו שהם בראש ובראשונה בני אדם!

בני אדם איכפתיים, מעורבים, מחוללי שינוי.

בתקופה ההיא שרו עם "הדג נחש":

דור שלם דורש שלום

חבר, אתה חסר...

כדאי לבנות עולם אחר...

וכך נכתב אז במקומון שלנו "נעשה ונשמע":

"החינוך משמעותו הקניית עמדה מוסרית כלפי עולמנו. והחינוך בראייתו של סמינר הקיבוצים הוא ראש ועיקר - התחייבות לערכים הומניים. מעשה החינוך בראייתנו כאן הוא בהצמחת אדם איכפתי. לא נישבע שסמינר הקיבוצים הוא לבדו ואין בילתו במחויבות זו, אבל משוכנעים אנו שהאני מאמין הזה הוא שעושה אותו למה שהוא.

אז התחזק במכללה העשור האקטיביסטי: נקבע יום רבין, הוקם המכון לחינוך מתקדם, וכמובן - נוסדה היחידה למעורבות חברתית-סביבתית בדחיפתה של הרקטורית לשעבר – פרופ' אסתר יוגב – שהטמיעה את חובת התרומה לקהילה ולחברה כחלק אינטגרלי של הלימודים המעניק לתלמידינו נקודות זכות אקדמיות.

מהלך חשוב נוסף שהוביל יוסי בתקופת כהונתו כנשיא היה המיזוג עם המכללה להוראת טכנולוגיה, שבראשותה עמדה דר' רבקה ודמני. זה היה מיזוג היסטורי שהביא עימו למכללה שלוש מחלקות אמנותיות חשובות – אמנות, קולנוע ותקשורת ועיצוב, ומיזג לתוך מוסדות העמותה חברים וחברות מסורים ונאמנים שהעשירו ותרמו באופן משמעותי לחיי המכללה, שהפכה בינתיים למכללה לחינוך הגדולה ביותר בארץ.

העשור הנוכחי - השמיני במספר - שמגיע לשיאו במסיבה זו, הוא עשור המיצוב והחיזוק של המכללה, על כל מרכיביה האקדמיים, הארגוניים והערכיים.

בעשור זה שונה המבנה הארגוני של המכללה למבנה פקולטתי, נולדו תכניות לימוד אקדמיות חדשות, מרבית תכניות התואר השני קיבלו אישור להענקת תואר עם תזה, הוקמו מרכזים חשובים בקמפוס: מרכז האמפתיה, מרכז הסימולציה, המרכז ליזמות, המרכז לקיימות ומרחב ההתבוננות. כל אלו נמצאים בשלבים שונים של הטמעה בתוך תכנית הלימודים להעשרת חווית הלמידה.

מהלך היסטורי נוסף התרחש לפני ארבע שנים עם מעבר המכללה לרגולציה של הות"ת. כך הפכה הסמינר שלנו לשווה בין שווים בזירה האקדמית בארץ – כמו כל המכללות האקדמיות הציבוריות - לטוב ולרע. אני משוכנעת כיום, יותר מאי פעם, שההשלכות המשמעותיות של מעבר זה לקידום המכללה ולשגשוגה ילך ויטביע את חותמו בשנים הקרובות.

בעשור הנוכחי חוזק גם הפן האקדמי-מחקרי של המכללה. סידרת ספרי ההגות והמחקר בראשותו של פרופ' נמרוד אלוני רכשה לה מוניטין, מוצב הז'ורנל השפיט - "גילוי דעת", והתפתחה עד מאוד הפעילות הבינלאומית של המכללה.

בה בעת נשארה המכללה נאמנה לדגל החברתי-הומניסטי שלה, ולא זנחה את הפן האקטיביסטי-שליחותי שהלך והתרחב עם אימוץ מיזם התקווה הישראלית של נשיא המדינה, נטילת המושכות בפרויקט "תוצרת הארץ" בלוד, וכריתת בריתות עם מחלקות חינוך לפיתוח הכשרת מורים ייעודית מותאמת שטח.

מהלך אקדמי חשוב נוסף הוא הקשר ההדוק עם בית ספר למוסיקה "רימון" על כל אגפיו ואנשיו היצירתיים לבניית תכנית לימודים משותפת במוסיקה למסך במה בפקולטה לאמנויות שלנו.

בשנתיים האחרונות מוביל הסמינר – כן, כן, חזרנו לקרוא לו כך בפשטות, "סמינר הקיבוצים" ובקיצור "הסמינר" - מודל חדשני של הוראה למידה והערכה המכונה אצלנו חס"א. כוונתנו לחולל בקרבנו שינוי מהותי של החוויה הסטודנטיאלית בקמפוס שלנו, כזו שתהווה פריצת דרך בחוויה הלימודית, סוג של מסע מאתגר רב-תחומי, הרפתקה, המערבת ידע וחשיבה, אבל גם רגש ותשוקה שלהם תפקיד מכריע בלמידה.

יוזמה זו מובלת על ידי צוות חשיבה מסור ויצירתי – המכונה ה"מטה" - בניצוחה של הרקטורית שלנו – פרופ' יהודית וינברגר - כשלצידה שתי הדקניות - דר' אירית פלדמן ופרופ' סמדר דוניצה-שמידט - שמיישמות הלכה למעשה ניסוי חלוץ רב-היקף בפקולטה לחינוך ובפקולטה למדעי הרוח והחברה, וזאת בשיתוף כל חברי הסגל שלהן.

ועתה ברצוני לסיים את דבריי, בשירו של גיורא פישר: ציון לשבח.

צִיּוּן לְשֶׁבַח-גיורא פישר.
אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמַּגִּיעַ לָנוּ צִיּוּן לְשֶׁבַח.
לֹא רק בִּזְכוּת מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד שֶׁעָשִׂינוּ
אלא בִּזְכוּת מַה שֶּׁאוּלַי עוֹד נַעֲשֶׂה
בִּגְלַל הַחֲלוֹמוֹת-
מַגִּיעַ לָנוּ.
הַחֲלוֹמוֹת שֶׁחָלַמְנוּ בַּלַּיְלָה
ודלקו גם בַּיּוֹם.
בִּגְלַל הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁחָשַׁבְנוּ
וְלֹא תמיד הֵעַזְנוּ
כָּל אֵלֶּה-
שַׁלְשְׁלָאוֹת בַּרְזֶל עַל רַגְלֵינוּ
שֶׁעִם מִשְׁקָלָן
אֲנַחְנוּ מַצְלִיחִים בְּכָל בֹּקֶר
לְהָרִים אֶת הָרַגְלַיִם,
לָלֶכֶת
לִפְעָמִים גַּם לִרְקֹד
בִּגְלַל זֶה"

אז היום נחגוג, אך לא נשכח כי " שלשלאות של ברזל על רגלינו".

בפתח עומד העשור הבא ועימו אתגרים חינוכיים רבים אולם, הכי חשוב להדגיש שכולנו חדורי אמונה ביכולתנו להשפיע על סדר יום הלאומי ולחולל שינוי גם בתוכנו וגם בחברה בישראל כולה.

חינוך הוא מקצוע של תקווה, וייאוש אינו תכנית עבודה!

מסביבנו הפופוליזם והגזענות מתחזקים. אזרחים רבים חשים שהחוזה הבלתי כתוב שלהם עם מדינתם – הופר. ואין מדובר בקשיים ובמחדלים בחינוך, בדיור, בבריאות, בתחבורה.... על אלו ניתן להתגבר אם יש אתוס משותף וסולידריות בסיסית. אך על הפרת האמון בין האזרח למדינתו אי אפשר להתגבר. היא יוצרת ניכור, ואז ניתוק.

זוכרים מה הסלוגן שלנו: להצליח ולהישאר בן אדם?

אדם הוא סך כל מעשיו. החברה היא סך כל מעשיה. ההצלחה של החינוך היא היכולת לעשות, לשנות את המובן מאליו. זה האתגר. אי אפשר לחמוק מזה. אסור.

בהקשר הזה יעל שאלתיאלי – יו"ר הוועד המנהל הנמרצת והמסורה שלנו - שנבצר ממנה להגיע הערב, ביקשה שאומר לכם כך:

"בחיים מה שאפשר זה לא מה שחשוב.

אדם (או ארגון) צריך אומץ לעשות את האי אפשר.

כי יש אי אפשר שבלעדיו אי אפשר.

והמכללה שלנו אכן משתדלת לעשות את האי אפשר".

אז אני רוצה לאחל לנו בערב זה, שנדע לשמור על ערכינו ונמשיך להתחדש ולהוביל. ביחד, בשיתוף פעולה ובאמונה באמת נצליח:

לְהָרִים אֶת הָרַגְלַיִם,
לָלֶכֶת
ולִפְעָמִים גַּם לִרְקֹד!

חג שמח!