2010 - מסע סטודנטים מס...מסע סטודנטים מסמינר הקיבוצים לפולין, מאי 20102010 - מסע סטודנטים מסמינר הקיבוצים לפולין, מאי 2010קרא עוד
חזרהעריכה
פרטים (4)
משלחת הסטודנטים לפולין 2010...
והיתה אהבה בגטו - מאת מארק אלדמן...
עזי רחים מדריך המשלחת עם הלנה גוסק חסידת...
רשמי מסע , מאי 2010
משלחת הסטודנטים לפולין, מאי 2010
מאת: ד"ר לאה (אקלה) אקשטיין
באמצע חודש מאי בשנה החולפת הצטרפתי למשלחת סטודנטים שיצאה לפולין, 20 נציגים מכל מסלולי ההכשרה במכללה. המסע, פרי יוזמתם ובריכוזם של מורן כרמלי ושחר אברמסון-אדלר מאגודת הסטודנטים, התקיים בהדרכת עזי רחים מרכז החממה בחינוך הדמוקרטי במכללה ובעל חברה המוציאה מסעות אלטרנטיביים לפולין.
המסע לפולין התחיל עוד בארץ ב- 3 מפגשי הכנה. מפגשי ההכנה שהתקיימו בסמינר ובקיבוץ לוחמי הגטאות, עוררו את המשתתפים לדון במגוון נושאים: עיצוב הזיכרון בחברה הישראלית, השואה כתופעה היסטורית ומיסטיפיקציה של השואה, עלו גם שאלות הקשורות ב"אדם" כמו שאלת הבחירה מול הצייתנות. הביקור בקיבוץ לוחמי הגטאות עסק, בין השאר, במרד גטו ורשה ובדילמות של לוחמים והפגיש אותנו עם חווקה, ניצולת שואה, ממארגני המרד, חווקה שהתחזתה לפולניה נוצרית, נתפשה ונשלחה לאושוויץ, לא כיהודיה אלא כפולניה שהייתה קשורה למחתרת.
תחנות במסע לפולין: קז'ימייז דולני- שם נבנה קיר ממצבות של קברים שהגרמנים השתמשו בהם לריצוף כבישים, מחנה ההשמדה מאיידנק, לובלין- ביקור בישיבת לובלין, אוד מוצל ושריד למרכז יהודי שוקק שהוכחד, קרקוב- הגטו היהודי והעיר העתיקה, מחנה העבודה בפלשוב, נסיעה ארוכה ומפרכת למחנה הריכוז אושוויץ ומחנה ההשמדה בירקנאו, מחנה ההשמדה טרבלינקה, בורות הירי בלופוחובה, ורשה- בית יאנוש קורצ'ק וקריאת טקסטים מתוך משנתו החינוכית, בית העלמין היהודי, הגטו היהודי ומסלול הגבורה בעקבות סיפור המרד בגטו ורשה, העיר העתיקה, ועוד.... מקומות רוויי דם, מאות שנים של תרבות יהודית משגשגת, מפוארת, שעלו בכבשן השמיימה.
בתוך הסיפור הקולקטיבי נותנים מקום גם לסיפורים משפחתיים אישיים של סטודנטים במשלחת ומבקרים בעברם המשפחתי. כך אנו מבקרים בבית בו התגוררה משפחתה של כינרת, ובבית משפחתו של צביקילוין שם במקרה אנחנו פוגשים קשיש שעדיין זוכר את המשפחה ומספר על כל השתלשלות גורלה. וכך כותב צביקי: " נפגשתי עם העבר האישי שלי, שהרי מאז ילדותי המוקדמת בדקתי, חקרתי, חיפשתי ונברתי בנושא השואה הזו, נפגשתי בו עם העבר המשפחתי שלי, כשראיתי את בית סבתי מול עיני ואת מרחבי טרבלינקה, שם נרצחו כל בני משפחתה - משפחתי. נפגשתי שם עם עברי התרבותי, ההסטורי, הדתי, האנושי".
לופוחובה- אנחנו צועדים בשבילים ספוגי דם. השלווה השורה מסביב, משרה תחושה של פסטורליה, עצים ששורשיהם טבולים באדמת דמים, מקבלים אותנו בפנים חתומות של רוגע ירוק. ניתן לזהות את בורות הירי רק על פי נרות הזיכרון, דגלונים ומגיני דוד שהותירו חבורות של בני נוער שביקרו במקום.
טרבלינקה- ענני יבחושים עוקצניים מכסים אותנו. אנחנו פוסעים בדממה בין מאות ואלפים סלעי- מצבות ועליהם חרותים שמות של קהילות יהודיות מכל קצווי אירופה. גירוד עקיצות היבחושים בלתי נסבל, אבל אנחנו כמו כבולים למקום, משתאים, המומים, מתקשים לעזוב.
מחנות ההשמדה מאיידנק, אושוויץ, בירקנאו- טורים טורים ארוכים של ביתנים תחומים בגדרות תיל, ערימות ממויינות של נעליים, בגדים, מזוודות, תמונות, פיסות חיים אחרונות.
תאי הגזים - חדרים כמעט סתמיים, קירות אילמים, קרחים, הנוצרים בתוכם את הדי צווחות האימה של אלפי אנשים דחוסים בתוכם ברגעי חייהם האחרונים, חשופים לאדים המרעילים של גלוני ציקלון B.
המפגש עם הטבע האנושי מגלה כאן את רב-פרצופיותו במנעד מטלטל בניגוד שבין שני הקטבים - הרוע המוחלט, בלתי נתפס, מול הטוב המוחלט, הנאצל- הסיכון העצום שנטלו על עצמם מי שלא יכלו לשתוק מול הזוועה ובחרו לעשות מעשה ולהציל חיים. בויז'קי, כפר קטן, אנחנו פוגשים את הלנה גוסק, ישישה בת 90+, חסידת אומות עולם, הצילה משפחה יהודית, משפחת שומוביץ- אבא, אמא ושלושה ילדים. הלנה, כנערה צעירונת, רק בת 21, שיכנה את בני משפחת שומוביץ בתוך בור, בדיר החזירים שבמשק המשפחתי. בכל בוקר, במשך 8 חודשים, היתה נכנסת לדיר עם שני דליים- האחד עבור החזירים והשני עבור המשפחה הנחבאת. רק בעלה היה שותף לסוד, שננצר אפילו מפני הוריה. יום אחר יום במשך 8 חודשים, 245 ימים, 352,800 דקות, של הסתכנות תהומית עבורה ועבור משפחתה, חיים של אימה, מתוך בחירה. לשאלתנו, מדוע עשתה זאת? מדוע בחרה לסכן כל כך את עצמה ואת משפחתה? היא נועצת בנו את תכול עיניה העמוקות ועונה בפשטות: "מפני שיש לי לב. אני בן אדם". כפריה פשוטה, קורנת באצילותה, כל כולה שפע של אנושיות טהורה. קשה לנו להיפרד ממנה, מלטפים, מחבקים, מנשקים, מנסים לספוג קצת מן הטוב האינסופי הזה, לקחת משהו ממנה איתנו, כזכרון מזכך-מרכך.
ככל שאני מנסה לפרק בעיני רוחי את טביעת אצבעותיו העמוקה שהותיר המסע הקשה הזה בבשרי, אני מוצאת עצמי חופרת בתוכי רובד אחר רובד, כמו ארכיאולוג המקלף בזהירות שכבות של קרקע, ומנסה ליצור סדר פנימי בכל מה שהותירה טלטלת המסע.
הרובד האחד, הוא האישי. כמי שחוותה ילדות אפופת שתיקה בכל מה שקשור לשואה, לא ידעתי כמעט דבר על אודות בני משפחתי שנספו. כרבים מבני דורי שהוריהם ילידי אירופה, גדלתי בתוך משפחה קטנטנה, ללא סבים וסבתות, וכמעט ללא דודים. הורי שעלו לארץ לפני פרוץ הזוועה, שתקו את אסונם המשפחתי ולא שיתפו אותנו בכאבם. ידעתי רק שמרבית משפחתי נרצחה "שָם" אבל ל"שָם" הזה לא היו שמות מוגדרים. כל ערב הקריא הרדיו בביתנו בקול מונוטוני רשימות רשימות של שמות, במסגרת המדור לחיפוש קרובים. אני לא זוכרת טקסים של ימי שואה בילדותי, גם ספרי הלימוד שלנו בקושי התייחסו לנושא. לכידתו של אדולף אייכמן היתה נקודת מפנה- התחילו לדבר יותר, הרדיו השמיע ללא הרף דיווחים מן המשפט, בספריה של הורי התחילו להופיע ספרים אודות לכידת אייכמן והמשפט ואודות השואה- קצטניק, וייזל ועוד. כילדה קטנה קראתי אותם בשקיקה, הקשבתי ללא הרף לרדיו, ניסיתי לדלות עוד ועוד ידע מתוך המילים הכתובות, בלעתי אותם בשקיקה, רק את הורי לא העזתי לדובב, תשובותיהם הלקוניות הרתיעו אותי- העמקתי לחקור על האסון הקולקטיבי, התחמקתי מהאסון הפרטי. המסע הזה לפולין החזיר אותי אל בורותי בכל הנוגע לקורות משפחתי בשואה, והתחלתי לחפש עוד ועוד מידע, לצערי מאוחר מדי, כבר אין את מי לשאול.
רובד אחר שהיה במסע הזה עבורי הוא החיבור למיידי, לנושא החינוכי המהווה כיום נדבך מרכזי בהווייתי המקצועית. מסעותיהם של בני נוער לפולין בשנים האחרונות הפכו זה מכבר לשגרה שרבים החלו כבר להרהר ולערער על הצדקת קיומה. כמה מן הסטודנטים שלנו, שהצטרפותם למשלחת, היוותה עבורם מסע שני לפולין, הגדירו את רצונם לצאת פעם נוספת למסע הזה כסוג של "חוויה מתקנת" כך כותבים למשל שיקו שטיינר וטללית קיצוני:
" ...היה לי ברור שאני אסע לפולין שוב, כאדם בוגר יותר, בן 26, במטרה לחוות מחדש, רק מנקודת המבט שלי, להימנע מסיפורי הגבורה, מהשירים, מהבכי ולחפש, את עצמי ואת השואה" (שיקו).
" המסע עם הסטודנטים בסמינר היה הפעם השנייה שלי בפולין. אומנם, החוויה בפעם הראשונה הייתה מטלטלת ומעניינת כאחד, אך עדיין הרגשתי פספוס במסר הכללי, שברובו [כפי שאני הרגשתי והבנתי ] היה לאומי וקורבני" (טללית).
עזי רחים הוביל את הסיור למקומות אחרים, מה שעמד במרכזו של המסע הזה, היו השיח החינוכי וה"אדם", התנהגותו ומניעיו: התנהגותם ומניעיהם של הרוצחים, של הקורבנות, של המורדים, של מי שנקטו בעמדה פסיבית –אלה שעמדו מן הצד מול מי שבחרו לעשות מעשה- בהצלת נפשות כמו חסידי אומות העולם, ומכאן גם השיח החינוכי, הדיון על עצמנו כבני אדם וכמחנכים, הניסיון לחבר את הזוועה שהייתה שם, למציאות הסובבת אותנו בחיינו. "... דיברנו על הגרמנים כבני אדם רגילים, על הפולנים שגרו ליד המחנות כבני אדם רגילים, מה שהפך את ההבנה והלמידה של נושא השואה למורכבת יותר, למרתקת יותר ואולי אפילו למפחידה יותר. מפחידה בשל ההבנה עד כמה חברה אנושית יכולה להיות שברירית ומושפעת ויכולה להידרדר לתהום כמו זה שאליו הידרדרה החברה הגרמנית בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת" (טללית).
טליקניניו כותב ברוח דומה: "בסמינר הקיבוצים נוצרה עבוריהזדמנות פז ליטול חלק בחוויה המטלטלת הזו, כשאנימוקף בסטודנטים בוגרים, במרציםובאנשי חינוך, עובדה שהפכה את הנסיעה לחוויהמכוננת ומשמעותית לאין ערוך! חבריהמשלחת היוו עבורי פרמטר משמעותי בבחינתהאירועים ההיסטוריים ובחקירת השאלותהפילוסופיות והדילמות המוסריות הגעתי למסע עם המון שאלות ויצאתי משם מצויד עםיותר תהיות, אך גם עם המוןתובנות לגבי אירועי השואה בפרט ולגבי ההתנהגותהאנושית בכלל. כאיש חינוך וכאזרח במדינה הנפלאה שלנו, כל יום שעובר מאז המסע, צופן בחובודילמות מוסריות קטנות וגדולות, שהפתרונות להם מושפעים מאד מהתובנותשהשגתיבמסע".
עותמאן חטיב, סטודנט ערבי שסיים בימים אלה לימודים לתואר שני במכללה, מספר כי זו הפעם החמישית שרגליו נושאות אותו לפולין: "את השואה פגשתי בגיל 12 כאשר הבחנתי במספר החרוט על ידה של זקנה שהתגוררה בבית בתה אשר בהרצליה פיתוח שם עזרתי לאבי הגנן בחופש הגדול. זהותי נבנתה והתעצבה מאז על הרצון לשנות סטריאוטיפים ולהלחם בכל תופעות האנטישמיות והגזענות. לימים יזמתי יוזמה חינוכית במסגרתה הפגשתי בין תלמידים ערבים ויהודים שלומדים יחד את לקחי "השואה" ועל הדרכים שבאמצעותן בולמים תופעות של אלימות, אפליה גזענות ואנטישמיות....המסע הזה, כמו המסעות שקדמו לו עורר בי מחדש את הרצון והמוטיבציה להמשיך באותה הדרך בה האמנתי כל הזמן".
ועוד רובד, המפגש עם הסטודנטים. לא כמרצה, אלא כעמיתה, שותפה למסע, בגובה העיניים המשדרות כאב, תהיה, רצון להבין, לחקור. מבלים ביחד עד שעות הלילה המאוחרות בשיחות, בדיונים על מה שחווינו במשך היום, על תהיות שלא מצאו מענה, אוצרים ביחד את הכאב, צוחקים ביחד ברגעים של פורקן. תחילה חששתי לצאת כמרצה יחידה, חששתי שאולי יראו בי את ה"מורה", שיסתייגו. כל החששות התבדו ומהר מאד נפלו כל המחיצות ושררה רק תחושה מלכדת של חוויית-יחד.
ועוד רבדים-רבדים ננצרים בתוכי, קצרים הדפים מלתאר את כל התחושות.
אני מודה להנהלת המכללה ולאגודת הסטודנטים על תמיכתם הכספית במסע הזה ובכך אפשרו לסטודנטים לעמוד בנטל ההוצאה הכספית. תודה מיוחדת לשחר אברמסון-אדלר ולמורן כרמלי מאגודת הסטודנטים, על היוזמה והארגון, תודה אדירה לעזי רחים על ההדרכה המרתקת שהותירה שובל מהדהד של מחשבות רבות. אני מקווה כי המסע הזה סימן את צעדי הפתיחה של מסורת שנמשיך בה עוד שנים רבות.
מציג פריט: - מתוך 4
משלחת הסטודנטים לפולין 2010
קרא עוד
קרדיטים: שיקו שטיינר
והיתה אהבה בגטו - מאת מארק אלדמן
קרא עוד
קרדיטים: צילום: שיקו שטיינר, כתיבה: מארק אלדמן
עזי רחים מדריך המשלחת עם הלנה גוסק חסידת אומות עולם
קרא עוד
משלחת הסטודנטים לפולין, מאי 2010
מאת: ד"ר לאה (אקלה) אקשטיין
באמצע חודש מאי בשנה החולפת הצטרפתי למשלחת סטודנטים שיצאה לפולין, 20 נציגים מכל מסלולי ההכשרה במכללה. המסע, פרי יוזמתם ובריכוזם של מורן כרמלי ושחר אברמסון-אדלר מאגודת הסטודנטים, התקיים בהדרכת עזי רחים מרכז החממה בחינוך הדמוקרטי במכללה ובעל חברה המוציאה מסעות אלטרנטיביים לפולין.
המסע לפולין התחיל עוד בארץ ב- 3 מפגשי הכנה. מפגשי ההכנה שהתקיימו בסמינר ובקיבוץ לוחמי הגטאות, עוררו את המשתתפים לדון במגוון נושאים: עיצוב הזיכרון בחברה הישראלית, השואה כתופעה היסטורית ומיסטיפיקציה של השואה, עלו גם שאלות הקשורות ב"אדם" כמו שאלת הבחירה מול הצייתנות. הביקור בקיבוץ לוחמי הגטאות עסק, בין השאר, במרד גטו ורשה ובדילמות של לוחמים והפגיש אותנו עם חווקה, ניצולת שואה, ממארגני המרד, חווקה שהתחזתה לפולניה נוצרית, נתפשה ונשלחה לאושוויץ, לא כיהודיה אלא כפולניה שהייתה קשורה למחתרת.
תחנות במסע לפולין: קז'ימייז דולני- שם נבנה קיר ממצבות של קברים שהגרמנים השתמשו בהם לריצוף כבישים, מחנה ההשמדה מאיידנק, לובלין- ביקור בישיבת לובלין, אוד מוצל ושריד למרכז יהודי שוקק שהוכחד, קרקוב- הגטו היהודי והעיר העתיקה, מחנה העבודה בפלשוב, נסיעה ארוכה ומפרכת למחנה הריכוז אושוויץ ומחנה ההשמדה בירקנאו, מחנה ההשמדה טרבלינקה, בורות הירי בלופוחובה, ורשה- בית יאנוש קורצ'ק וקריאת טקסטים מתוך משנתו החינוכית, בית העלמין היהודי, הגטו היהודי ומסלול הגבורה בעקבות סיפור המרד בגטו ורשה, העיר העתיקה, ועוד.... מקומות רוויי דם, מאות שנים של תרבות יהודית משגשגת, מפוארת, שעלו בכבשן השמיימה.
בתוך הסיפור הקולקטיבי נותנים מקום גם לסיפורים משפחתיים אישיים של סטודנטים במשלחת ומבקרים בעברם המשפחתי. כך אנו מבקרים בבית בו התגוררה משפחתה של כינרת, ובבית משפחתו של צביקי לוין שם במקרה אנחנו פוגשים קשיש שעדיין זוכר את המשפחה ומספר על כל השתלשלות גורלה. וכך כותב צביקי: " נפגשתי עם העבר האישי שלי, שהרי מאז ילדותי המוקדמת בדקתי, חקרתי, חיפשתי ונברתי בנושא השואה הזו, נפגשתי בו עם העבר המשפחתי שלי, כשראיתי את בית סבתי מול עיני ואת מרחבי טרבלינקה, שם נרצחו כל בני משפחתה - משפחתי. נפגשתי שם עם עברי התרבותי, ההסטורי, הדתי, האנושי".
לופוחובה- אנחנו צועדים בשבילים ספוגי דם. השלווה השורה מסביב, משרה תחושה של פסטורליה, עצים ששורשיהם טבולים באדמת דמים, מקבלים אותנו בפנים חתומות של רוגע ירוק. ניתן לזהות את בורות הירי רק על פי נרות הזיכרון, דגלונים ומגיני דוד שהותירו חבורות של בני נוער שביקרו במקום.
טרבלינקה- ענני יבחושים עוקצניים מכסים אותנו. אנחנו פוסעים בדממה בין מאות ואלפים סלעי- מצבות ועליהם חרותים שמות של קהילות יהודיות מכל קצווי אירופה. גירוד עקיצות היבחושים בלתי נסבל, אבל אנחנו כמו כבולים למקום, משתאים, המומים, מתקשים לעזוב.
מחנות ההשמדה מאיידנק, אושוויץ, בירקנאו- טורים טורים ארוכים של ביתנים תחומים בגדרות תיל, ערימות ממויינות של נעליים, בגדים, מזוודות, תמונות, פיסות חיים אחרונות.
תאי הגזים - חדרים כמעט סתמיים, קירות אילמים, קרחים, הנוצרים בתוכם את הדי צווחות האימה של אלפי אנשים דחוסים בתוכם ברגעי חייהם האחרונים, חשופים לאדים המרעילים של גלוני ציקלון B.
המפגש עם הטבע האנושי מגלה כאן את רב-פרצופיותו במנעד מטלטל בניגוד שבין שני הקטבים - הרוע המוחלט, בלתי נתפס, מול הטוב המוחלט, הנאצל- הסיכון העצום שנטלו על עצמם מי שלא יכלו לשתוק מול הזוועה ובחרו לעשות מעשה ולהציל חיים. בויז'קי, כפר קטן, אנחנו פוגשים את הלנה גוסק, ישישה בת 90+, חסידת אומות עולם, הצילה משפחה יהודית, משפחת שומוביץ- אבא, אמא ושלושה ילדים. הלנה, כנערה צעירונת, רק בת 21, שיכנה את בני משפחת שומוביץ בתוך בור, בדיר החזירים שבמשק המשפחתי. בכל בוקר, במשך 8 חודשים, היתה נכנסת לדיר עם שני דליים- האחד עבור החזירים והשני עבור המשפחה הנחבאת. רק בעלה היה שותף לסוד, שננצר אפילו מפני הוריה. יום אחר יום במשך 8 חודשים, 245 ימים, 352,800 דקות, של הסתכנות תהומית עבורה ועבור משפחתה, חיים של אימה, מתוך בחירה. לשאלתנו, מדוע עשתה זאת? מדוע בחרה לסכן כל כך את עצמה ואת משפחתה? היא נועצת בנו את תכול עיניה העמוקות ועונה בפשטות: "מפני שיש לי לב. אני בן אדם". כפריה פשוטה, קורנת באצילותה, כל כולה שפע של אנושיות טהורה. קשה לנו להיפרד ממנה, מלטפים, מחבקים, מנשקים, מנסים לספוג קצת מן הטוב האינסופי הזה, לקחת משהו ממנה איתנו, כזכרון מזכך-מרכך.
ככל שאני מנסה לפרק בעיני רוחי את טביעת אצבעותיו העמוקה שהותיר המסע הקשה הזה בבשרי, אני מוצאת עצמי חופרת בתוכי רובד אחר רובד, כמו ארכיאולוג המקלף בזהירות שכבות של קרקע, ומנסה ליצור סדר פנימי בכל מה שהותירה טלטלת המסע.
הרובד האחד, הוא האישי. כמי שחוותה ילדות אפופת שתיקה בכל מה שקשור לשואה, לא ידעתי כמעט דבר על אודות בני משפחתי שנספו. כרבים מבני דורי שהוריהם ילידי אירופה, גדלתי בתוך משפחה קטנטנה, ללא סבים וסבתות, וכמעט ללא דודים. הורי שעלו לארץ לפני פרוץ הזוועה, שתקו את אסונם המשפחתי ולא שיתפו אותנו בכאבם. ידעתי רק שמרבית משפחתי נרצחה "שָם" אבל ל"שָם" הזה לא היו שמות מוגדרים. כל ערב הקריא הרדיו בביתנו בקול מונוטוני רשימות רשימות של שמות, במסגרת המדור לחיפוש קרובים. אני לא זוכרת טקסים של ימי שואה בילדותי, גם ספרי הלימוד שלנו בקושי התייחסו לנושא. לכידתו של אדולף אייכמן היתה נקודת מפנה- התחילו לדבר יותר, הרדיו השמיע ללא הרף דיווחים מן המשפט, בספריה של הורי התחילו להופיע ספרים אודות לכידת אייכמן והמשפט ואודות השואה- קצטניק, וייזל ועוד. כילדה קטנה קראתי אותם בשקיקה, הקשבתי ללא הרף לרדיו, ניסיתי לדלות עוד ועוד ידע מתוך המילים הכתובות, בלעתי אותם בשקיקה, רק את הורי לא העזתי לדובב, תשובותיהם הלקוניות הרתיעו אותי- העמקתי לחקור על האסון הקולקטיבי, התחמקתי מהאסון הפרטי. המסע הזה לפולין החזיר אותי אל בורותי בכל הנוגע לקורות משפחתי בשואה, והתחלתי לחפש עוד ועוד מידע, לצערי מאוחר מדי, כבר אין את מי לשאול.
רובד אחר שהיה במסע הזה עבורי הוא החיבור למיידי, לנושא החינוכי המהווה כיום נדבך מרכזי בהווייתי המקצועית. מסעותיהם של בני נוער לפולין בשנים האחרונות הפכו זה מכבר לשגרה שרבים החלו כבר להרהר ולערער על הצדקת קיומה. כמה מן הסטודנטים שלנו, שהצטרפותם למשלחת, היוותה עבורם מסע שני לפולין, הגדירו את רצונם לצאת פעם נוספת למסע הזה כסוג של "חוויה מתקנת" כך כותבים למשל שיקו שטיינר וטללית קיצוני:
" ...היה לי ברור שאני אסע לפולין שוב, כאדם בוגר יותר, בן 26, במטרה לחוות מחדש, רק מנקודת המבט שלי, להימנע מסיפורי הגבורה, מהשירים, מהבכי ולחפש, את עצמי ואת השואה" (שיקו).
" המסע עם הסטודנטים בסמינר היה הפעם השנייה שלי בפולין. אומנם, החוויה בפעם הראשונה הייתה מטלטלת ומעניינת כאחד, אך עדיין הרגשתי פספוס במסר הכללי, שברובו [כפי שאני הרגשתי והבנתי ] היה לאומי וקורבני" (טללית).
עזי רחים הוביל את הסיור למקומות אחרים, מה שעמד במרכזו של המסע הזה, היו השיח החינוכי וה"אדם", התנהגותו ומניעיו: התנהגותם ומניעיהם של הרוצחים, של הקורבנות, של המורדים, של מי שנקטו בעמדה פסיבית –אלה שעמדו מן הצד מול מי שבחרו לעשות מעשה- בהצלת נפשות כמו חסידי אומות העולם, ומכאן גם השיח החינוכי, הדיון על עצמנו כבני אדם וכמחנכים, הניסיון לחבר את הזוועה שהייתה שם, למציאות הסובבת אותנו בחיינו. "... דיברנו על הגרמנים כבני אדם רגילים, על הפולנים שגרו ליד המחנות כבני אדם רגילים, מה שהפך את ההבנה והלמידה של נושא השואה למורכבת יותר, למרתקת יותר ואולי אפילו למפחידה יותר. מפחידה בשל ההבנה עד כמה חברה אנושית יכולה להיות שברירית ומושפעת ויכולה להידרדר לתהום כמו זה שאליו הידרדרה החברה הגרמנית בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת" (טללית).
טליק ניניו כותב ברוח דומה: "בסמינר הקיבוצים נוצרה עבוריהזדמנות פז ליטול חלק בחוויה המטלטלת הזו, כשאנימוקף בסטודנטים בוגרים, במרציםובאנשי חינוך, עובדה שהפכה את הנסיעה לחוויהמכוננת ומשמעותית לאין ערוך! חבריהמשלחת היוו עבורי פרמטר משמעותי בבחינתהאירועים ההיסטוריים ובחקירת השאלותהפילוסופיות והדילמות המוסריות הגעתי למסע עם המון שאלות ויצאתי משם מצויד עםיותר תהיות, אך גם עם המוןתובנות לגבי אירועי השואה בפרט ולגבי ההתנהגותהאנושית בכלל. כאיש חינוך וכאזרח במדינה הנפלאה שלנו, כל יום שעובר מאז המסע, צופן בחובודילמות מוסריות קטנות וגדולות, שהפתרונות להם מושפעים מאד מהתובנותשהשגתיבמסע".
עותמאן חטיב, סטודנט ערבי שסיים בימים אלה לימודים לתואר שני במכללה, מספר כי זו הפעם החמישית שרגליו נושאות אותו לפולין: "את השואה פגשתי בגיל 12 כאשר הבחנתי במספר החרוט על ידה של זקנה שהתגוררה בבית בתה אשר בהרצליה פיתוח שם עזרתי לאבי הגנן בחופש הגדול. זהותי נבנתה והתעצבה מאז על הרצון לשנות סטריאוטיפים ולהלחם בכל תופעות האנטישמיות והגזענות. לימים יזמתי יוזמה חינוכית במסגרתה הפגשתי בין תלמידים ערבים ויהודים שלומדים יחד את לקחי "השואה" ועל הדרכים שבאמצעותן בולמים תופעות של אלימות, אפליה גזענות ואנטישמיות....המסע הזה, כמו המסעות שקדמו לו עורר בי מחדש את הרצון והמוטיבציה להמשיך באותה הדרך בה האמנתי כל הזמן".
ועוד רובד, המפגש עם הסטודנטים. לא כמרצה, אלא כעמיתה, שותפה למסע, בגובה העיניים המשדרות כאב, תהיה, רצון להבין, לחקור. מבלים ביחד עד שעות הלילה המאוחרות בשיחות, בדיונים על מה שחווינו במשך היום, על תהיות שלא מצאו מענה, אוצרים ביחד את הכאב, צוחקים ביחד ברגעים של פורקן. תחילה חששתי לצאת כמרצה יחידה, חששתי שאולי יראו בי את ה"מורה", שיסתייגו. כל החששות התבדו ומהר מאד נפלו כל המחיצות ושררה רק תחושה מלכדת של חוויית-יחד.
ועוד רבדים-רבדים ננצרים בתוכי, קצרים הדפים מלתאר את כל התחושות.
אני מודה להנהלת המכללה ולאגודת הסטודנטים על תמיכתם הכספית במסע הזה ובכך אפשרו לסטודנטים לעמוד בנטל ההוצאה הכספית. תודה מיוחדת לשחר אברמסון-אדלר ולמורן כרמלי מאגודת הסטודנטים, על היוזמה והארגון, תודה אדירה לעזי רחים על ההדרכה המרתקת שהותירה שובל מהדהד של מחשבות רבות. אני מקווה כי המסע הזה סימן את צעדי הפתיחה של מסורת שנמשיך בה עוד שנים רבות.